החלטה בתיק בש"פ 767/13

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת מ' ברנט) מיום 1.1.2013 אשר הורתה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.        נגד העורר הוגש ביום 5.12.2012 כתב אישום מתוקן (להלן: כתב האישום), בו יוחסו לו עבירות של קשירת קשר לפשע, סחיטה בכוח ובאיומים, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וכליאת שווא. כתב האישום מתאר אירוע אלימות חמור שבו היו מעורבים פרט לעורר אחד-עשר נאשמים נוספים. על פי כתב האישום, חשדו חלק מן הנאשמים כי שמעון שרעבי (להלן: המתלונן) גנב כספים מביתו של נאשם 3. לפיכך ביום 22.10.2012 יצר נאשם 2 (בנו של נאשם 3) קשר עם המתלונן, העלה בפניו החשד וסיכם עמו כי יגיע לביתם של נאשמים 2 ו-3. באותו היום פנו נאשמים 5-4 (קרובי משפחתו של נאשם 3) לנאשם 1 וביקשו ממנו לסייע בהשבת הגניבה ובתחקור אלים של המתלונן, ונאשם 1 קשר לצורך כך קשר עם הנאשמים האחרים, כולם או חלקם, וביניהם העורר, לפעול להשבת כספי הגניבה מן המתלונן תוך שימוש באלימות, איומים וכליאת שווא. בהנחיית נאשם 1, יצאו העורר ושני נאשמים נוספים (נאשמים 7 ו-8) להביא את המתלונן מביתם של נאשמים 3-2 אל ביתו של נאשם 1 בנתניה (להלן: הבית בנתניה) ולחקור אותו שם באלימות ובאיומים על אודות הגניבה. בד בבד ביקש נאשם 2 מאדם אחר שיסייע לו בחקירת המתלונן לכשיגיע, וכשהגיע המתלונן חקרו אותו האדם האחר ושלושה אנשים נוספים בגינה ציבורית והיכו אותו. בהמשך ובהנחיית נאשם 1, הגיעו העורר ושני נאשמים נוספים לגינה, הורו למתלונן להצטרף אליהם ונסעו לעבר הבית בנתניה. בדרך הצטרף אליהם גם הנאשם 5. בהגיעם לבית בנתניה בו שהו אותה עת ארבעה מן הנאשמים (1, 6, 9 ו-10) וכן אדם נוסף ואשתו של נאשם 1, הובל המתלונן למרפסת הבית, שם ישב נאשם 1 בראש השולחן וסביבו נאשמים נוספים וביניהם העורר, ונאשם 1 שאל את המתלונן מספר פעמים "איפה הכסף". המתלונן הכחיש את הגניבה ולפיכך, בהוראת הנאשם 1, הובילו שלושה מהנאשמים את המתלונן ליחידת הדיור הסמוכה לבית, שם הכו אותו בכל חלקי גופו, באגרופים ובמחבט, עד שהודה הודאת שווא כי הכסף נמצא בדירתו בירושלים.

2.        בעקבות כך יצאו שלושה מן הנאשמים וביניהם העורר שקיבל לידיו את מפתח הדירה מהמתלונן, אל הדירה בירושלים, בעוד נאשם 6 ונאשם 1 ממשיכים לתחקר את המתלונן על אודות הגניבה ומיקום הכסף, בנוכחות הנאשמים האחרים, ששניים מהם איימו על חייו. סמוך לשעה 01:00 הגיעו העורר ושני הנאשמים האחרים אל הדירה בירושלים, ערכו בה חיפוש ולא מצאו את הכסף שנגנב. משנודע הדבר לנאשמים שנותרו עם המתלונן בבית בנתניה, הודיעו שניים מהם למתלונן כי בכוונתם להורגו, ובתגובה לכך טען המתלונן כי הכסף נמצא במקום אחר. נאשם 1 השיב כי אינו מאמין לו וכי הוא "סיים איתו", והנחה שלושה מן הנאשמים לקחתו ליחידת הדיור, שם איימו על חייו בגרזן, הכו אותו בכל חלקי גופו, קשרו אותו לכיסא וחסמו את פיו ובעטו בפניו. בהמשך ובעודו זב דם שב ואיים נאשם 1 על המתלונן כי אם הכסף לא יימצא הוא "ישחט" אותו. בשלב זה היכה אותו העורר במכות אגרוף ושאל מדוע שלח אותם לחינם לדירה בירושלים והנאשם 6 אף הוא היכה אותו בראשו עד שצעק.

           במהלך ה"תחקור" בבית בנתניה, דיווחו הנאשמים שהיו שם לנאשם 4 - שלא נכח במקום - על תוצאות ה"חקירה", וזה עדכן את נאשמים 3-2 - שגם הם לא היו במקום - ואף הודיע להם כי הנאשמים שבבית זכאים לתשלום על פעולותיהם. המתלונן נותר בבית בנתניה עד הבוקר שלמחרת והצליח להימלט דרך חלון יחידת הדיור רק לאחר ששניים מן הנאשמים ששמרו עליו נרדמו. המתלונן נאסף מן הרחוב על ידי ניידת סיור והובהל לבית החולים, שם נמצא כי הוא סובל מחבלות שונות.

3.        המשיבה עתרה למעצרו של העורר ושל יתר הנאשמים (למעט נאשמים 3 ו-9), עד תום ההליכים המשפטיים נגדם וטענה כי קמה בעניינו עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, וכי המסוכנות הנשקפת ממנו נוכח המעשים המיוחסים לו אינה ניתנת לאיון בחלופת מעצר. העורר הסכים לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית, ובית המשפט קמא הורה על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו. מן התסקיר עלה כי העורר נשוי ואב לשלושה ילדים; כי עד מעצרו עבד בבר כבעל העסק בשותפות עם בנו של נאשם 1, וכאחראי על תחום השמירה בכפר נטר שם הוא מתגורר. העורר שיתף את קצינת המבחן בקשיים שעמם הוא מתמודד כמי שחווה מעצר לראשונה בחייו וציין כי אכן קיים טרם מעצרו קשרים עסקיים וחברתיים עם גורמים בעלי מעורבות פלילית. כמו כן ביטא מודעות ראשונית לבעייתיות ולאלימות שאפיינו את התנהגותו כלפי המתלונן ולקשר הבעייתי שיצר עם הנאשמים האחרים. בתסקיר נבחנו המפקחים שהוצעו על ידי העורר שביטאו התייחסות רצינית ומחמירה לאישומים המיוחסים לו ונכונות לסייע לו ולפקח עליו. קצינת המבחן התרשמה כי המפקחים מנהלים אורח חיים נורמטיבי ומקיימים מערכת יחסים משמעותית עם העורר ויוכלו להציב לו גבולות, כי הסיכון להישנות עבירות מצדו הוא נמוך וכי יכבד את תנאי שחרורו אם ישוחרר. נוכח האמור הומלץ בתסקיר לשחררו לחלופת מעצר בביתו תחת פיקוח המפקחים שהוצעו, ולהטיל עליו פיקוח מעצר של שירות מבחן למשך שישה חודשים.

4.        ביום 1.1.2013 הורה בית המשפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו באמצו את עמדתה העקרונית של המשיבה לפיה בעבירות מסוג סחיטה באיומים גלומה מעצם טיבן מסוכנות וכי ככלל עבירות אלה אינן מתאימות לחלופת מעצר. בית המשפט לא התעלם מהמלצת שירות המבחן אך סבר כי חרף האמון שנתן שירות המבחן במפקחים המוצעים ואף שהעורר נעדר עבר פלילי, חומרת העבירות והחלק הדומיננטי של העורר בביצוען, כמו גם קשריו עם גורמים שוליים וקביעת שירות המבחן כי קיים חשש שהעבירות יישנו, אינם מאפשרים חריגה מן הכלל הנקוט בעבירות אלה.

5.        מכאן הערר שלפניי, בו מבקש העורר לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהורות על שחרורו לחלופת המעצר המוצעת. לטענת העורר מתקיים בעניינו חריג לכלל הפסיקתי לפיו בעבירות המיוחסות לו יש להורות על מעצר עד תום ההליכים. כך לטענתו העבירות מצביעות על שימוש באלימות ועל מסוכנות, אך נסיבותיו האישיות - היותו נשוי ואב לילדים, בעל עסק וללא עבר פלילי - כמו גם העובדה כי החלק המיוחס לו בכתב האישום לגבי האירועים הנטענים אינו גדול, יחסית, משום שלא היה מיוזמי האירועים וממתכנניהם, כל אלה מלמדים על כך שמסוכנותו אינה גבוהה. עוד טוען העורר כי העבירות המיוחסות לו אינן עבירות אלימות חמורות אלא מכות אגרוף שלא הייתה להן תוצאה פיזית ולפיכך אינן מצדיקות להקים כנגדו את חזקת המסוכנות. בנוסף טוען העורר כי הוא הודה במרבית סעיפי האישום ולפיכך אין סכנה כי ישבש מהלכי משפט. העורר מוסיף וטוען כי בניגוד לנאשמים אחרים בפרשה, הוא היה משוחרר במשך כשבועיים לאחר הגשת התלונה וטרם מעצרו, ולא נטען כי ניסה ליצור קשר עם המתלונן או לשבש את החקירה בדרך אחרת בתקופה זו. כמו כן טוען העורר כי בית המשפט קמא לא ייחס את המשקל הראוי לנתונים שפורטו בעניינו בתסקיר שירות המבחן, והוא מציין כי הקשרים שהודה בהם עם גורמים שוליים הם קשרים עסקיים שהוא מתחרט עליהם וטוען כי אינו חלק מ"חבורה עבריינית", ותעיד על כך העובדה כי הוא היה נכון להפליל בחקירתו נאשמים אחרים בפרשה. עוד טוען העורר כי בית המשפט פירש את התסקיר כאילו עולה ממנו חשש להישנות העבירות, בעוד שלדבריו עולה ממנו כי מדובר בסיכון נמוך להישנות עבירות מצדו. לטענת העורר, מן התסקיר עולה כי היה מקום לתת בו אמון ולשחררו לחלופה והוא מדגיש כי שירות המבחן נתן אמון במפקחים המוצעים וסבר כי יוכלו לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. על כן, לטענתו מסקנת בית המשפט בעניין זה הייתה שגויה. בנוסף טוען העורר כי בית המשפט לא התייחס בהחלטתו לעובדה כי זהו מעצרו הראשון וכן להתמשכות ההליכים הצפויה בעניינו בשל ריבוי הנאשמים והאירועים המפורטים בכתב האישום.

6.        העורר מוסיף ומעלה בטיעוניו טענת הפליה. לדבריו שוחררו ארבעה נאשמים אחרים בפרשה לחלופות מעצר (נאשמים 5-2), ובעניינו של נאשם נוסף (נאשם 11) הביע בית המשפט קמא נכונות לבחון את שחרורו לחלופה אם יעלה בידו להציעה. לטענתו, נוכח שחרורם של נאשמים 5-2 לחלופת מעצר יש הצדקה גם לשחרורו. כך לטענתו נאשם 2, בהבדל ממנו, היה מיוזמי האירוע ונסיבותיו דומות לאלה שלו, ואילו נאשם 3 שוחרר עוד במהלך מעצר הימים על סמך מגוריו המרוחקים ממקום מגורי המתלונן. העורר מוסיף וטוען כי גם בעניינו של נאשם 4 הורה בית המשפט על שחרור לחלופה, חרף חוסר שיתוף הפעולה מצדו בשלב החקירה והיותו, לטענת העורר, הכוח המניע מאחורי האירועים. עוד טוען העורר כי נאשם 5, ששתק בחקירה ואשר לו מיוחסות אותן העבירות המיוחסות לעורר, שוחרר לחלופת מעצר חרף החשש שהביע שירות המבחן לגביו מפני קשריו עם גורמים עברייניים.

7.        המשיבה מצדה מתנגדת לשחרורו של העורר לחלופת מעצר וסומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט קמא. לטענתה, התסקיר בעניינו של העורר אינו חיובי; העורר משתייך ל"חבורה עבריינית" ואין מדובר בקשר מקרי בינו לבין הנאשמים האחרים; העורר פעל באלימות ולקח חלק מרכזי באירועים המתוארים בכתב האישום ובתשובה לטענת האפליה טוענת המשיבה כי בית המשפט קמא נתן החלטתו בעניין העורר בשים לב להחלטות בעניינם של הנאשמים האחרים, ולטענתה יש מקום להבחין בין נאשם 3 ובני משפחתו (נאשמים 2, 4 ו-5), שלא נקטו אלימות כלפי המתלונן, לבין קבוצת הנאשמים האחרים שאליה משתייך לדבריה העורר שמרביתם מצויים כיום במעצר. בפרט מפנה המשיבה בהקשר זה לעניינו של נאשם 11 שנעצר עד תום ההליכים הגם שלטענתה אין לו עבר פלילי ובניגוד לעורר לא מיוחסים לו מעשי אלימות כלפי המתלונן, והיא טוענת כי יש ללמוד מעניינו של נאשם זה על התוצאה הראויה בעניינו של העורר.

8.        דין הערר להידחות.

           העורר מואשם בעבירות חמורות שהכלל בהן הוא כי הן מקימות חזקת מסוכנות שאין בחלופת מעצר כדי לאיינה (ראו בש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון, פ"ד נח(2) 406, 411-410 (2003)). השאלה המונחת בפניי, אפוא, היא אם בעניינו של העורר יש מקום לחרוג מן הכלל האמור ולשחררו לחלופת מעצר. בפסיקה הוכרו בנסיבות מסוימות חריגים שהצדיקו שחרור נאשם לחלופת מעצר (ראו בש"פ 3431/08 שלום נ' מדינת ישראל, פיסקה 8(1.5.2008); בש"פ 6783/12 שריקר נ' מדינת ישראל (20.9.2012)) וחלק מן השיקולים שנשקלו בהקשר זה אכן מתקיימים בעניינו של העורר: על פי הנטען בכתב האישום העורר לא היה מיוזמי האירוע וממוביליו; לעורר אין עבר פלילי; ושירות המבחן נתן אמון במפקחים המוצעים וסבר כי תהיה להם השפעה חיובית על העורר ולפיכך המליץ על שחרורו לחלופת מעצר. עוד ניתן לזקוף לטובת העורר את העובדה ששיתף פעולה בחקירתו.

           מנגד, מדובר כאמור בעבירות חמורות של סחיטה בכוח ובאיומים. העורר - על פי המיוחס לו - היה שותף פעיל, גם אם לא מרכזי, בתקיפה אלימה וקשה של המתלונן בידי קבוצה, בעודו כלוא וכפות, והאירוע נמשך על פי הנטען שעות ארוכות ובעטיו נגרמו למתלונן חבלות קשות. העורר היה בין אלו שהביאו את המתלונן לבית בנתניה והיה זה שקיבל לידיו את מפתח הדירה בירושלים לשם עריכת חיפוש בה. גם שירות המבחן שהמליץ לשחרר את העורר לחלופת מעצר והתרשם כי הוא מגלה הבנה ראשונית לחומרת מעשיו, סבר כי העובדה שהעורר קיים קשרים חברתיים ועסקיים עם גורמים עברייניים ושוליים מעוררת קושי וציין כי התנהגותו מתאפיינת בצורך בשליטה ובהטלת מרות וכוחנות, הפוגעים בבחירות שהוא עושה ובהתנהלותו. מכל מקום, בצדק ציין בית המשפט קמא כי ממצאי תסקיר שירות המבחן הם בגדר המלצה ולבית המשפט נתון שיקול דעת אם לאמצה אם לאו (ראו בש"פ 3830/09 ידאעי נ' מדינת ישראל, פיסקה 6(17.5.2009)).

9.        אשר לטענת ההפליה. העורר טוען כי נוכח החלטות בית המשפט קמא - שהמשיבה לא עררה עליהן - לשחרר לחלופת מעצר נאשמים אחרים בפרשה שעניינם דומה לשלו ואף חמור מכך, יש להורות גם על שחרורו שלו לחלופת מעצר. על פניה יש ממש בטענה זו. על פי הנטען בכתב האישום, נאשם 2 היה היוזם של האירוע העברייני, ואילו נאשמים 4 ו-5 היו אלה שקישרו ותיווכו בינו לבין הנאשמים האחרים, אשר ביצעו לכאורה את מעשי האלימות בפועל. במובן זה, המעשים המיוחסים לנאשמים אלה בוודאי קרובים בחומרתם לאלה המיוחסים לעורר, ולהשקפתי אף עולים עליהם בחומרתם לפחות ככל שהדבר נוגע לנאשמים 2 ו-5.

           המשיבה הדגישה בטיעוניה כי קיימים טעמים להבחנה בין עניינו של העורר לעניינם של הנאשמים ששוחררו לחלופת מעצר. כך נאשמים 2 ו-4 לא היו בבית בנתניה בעת התרחשות האירועים ולא היו שותפים פעילים במסכת האלימות הקשה שהופנתה כלפי המתלונן, הגם שלפי כתב האישום הם קיבלו דיווח שוטף על ה"הצלחות" לכאורה ב"חקירתו" והניחו את התשתית לביצועה. אף נאשם 5, שנכח בבית, לא לקח על פי כתב האישום חלק במעשי האלימות עצמם והמשיבה הפנתה בהקשר זה אל החלטת בית המשפט קמא בעניינו, לפיה היה זה אחד השיקולים להורות על שחרורו לחלופת מעצר (ראו מ"ת (מח' מרכז) 34343-11-12 מדינת ישראל נ' אביטבול, פיסקה 48 (8.1.2013) (החלטה בעניינו של המשיב 5)). עוד מדגישה המשיבה כי עררו של נאשם 11 בפרשה נדחה בהחלטתו של בית משפט זה (החלטת כב' השופט נ' הנדל מיום 10.1.2013), בה נקבע, בין השאר, כי אפילו אין מדובר ב"נאשם המסוכן ביותר" בפרשה "חלקו הלכאורי של הנאשם באירועים מלמד על מסוכנות [...] [ו]אין הוא יכול לנתק את עצמו ממהות הקשר כאינדיקציה לרמת מסוכנותו". זאת למרות שלנאשם זה לא יוחסו פעולות אלימות כלפי המתלונן.

10.      התלבטתי לא מעט בסוגית ההפליה אך בסופו של דבר אני סבורה כי בנסיבות החריגות לחומרה של המקרה דנן ונוכח המסוכנות המובהקת הנגזרת ממעשי האלימות הקשים המיוחסים לעורר, אין בה כדי להכריע את הכף. יפים לעניין זה דבריו של השופט מ' חשין (כתוארו אז) בבש"פ 2468/94 בהג'את נ' מדינת ישראל (6.5.1994), אליו הפנה העורר, שם הנחה אמנם עקרון השוויון את בית המשפט בהחלטה לשחרור העורר, אך השופט חשין הוסיף והדגיש באותו עניין כי:

לו היה מדובר בעבירות של אלימות קשה, אפשר היה מקום להעדיף את השיקול הכולל של טובת הציבור על פני שיקול ההפליה. במקרה זה הייתי אומר כי שיבוש שנפל בהחלטה אחרת יעמוד על עומדו - שבשתא כיוון דעל על - אך שיבוש שאירע במקום אחד אין זה ראוי לו שיגרור שיבוש במקום אחר אף הוא.

ודברים אלה יפים לענייננו, כאמור. משכך, אפילו נפלה טעות בהחלטותיו של בית המשפט קמא בכל הנוגע לנאשמים אחרים בפרשה - ולא ארצה לטעת בכך מסמרות נחרצים - אין לתקן טעות בטעות. על כן, בהינתן העבירות המיוחסות לעורר ומכלול נסיבות העניין עליהן עמדתי לעיל, אין מקום להורות על שחרורו.

           אשר על כן, הערר נדחה.

           ניתנה היום, ‏כ"ז בשבט התשע"ג (‏7.2.2013).